המיומנות הכי חשובה לכתיבה היא לא לדעת איך לכתוב, ואפילו לא מה לכתוב, אלא לדעת מה לא לכתוב. ברוח זו, אחרי שכתבתי ביקורת מפורטת וממצה של יותר מ-1500 מילים, החלטתי שהדבר הנכון יהיה לזרוק אותה לפח ולעבור לפורמט יותר תמציתי. והרי בכל מקרה את הפרק הקרוב של הגיימפוד נקדיש ברובו למשחק הזה, אז יהיה לי הרבה זמן להגיד את כל מה שרציתי. אם כך, קבלו אותה: הביקורת המקוצרת ל-Tomb Raider.
וכך מתחיל לו דור חדש של קונסולות.
אתמול בלילה סוני הכריזה רשמית על ה-PlayStation 4, שייצא בסוף 2013, לקראת החגים כמובן. הדור הנוכחי החזיק הרבה יותר זמן מהקודמים, וכנראה גם הרבה יותר זמן ממה שהוא היה צריך. וכבר הרבה זמן מדברים על זה שה-PS3 וה-Xbox 360 זקנים מדי וצריך לנתק אותם ממכונות ההנשמה ולהביא מחליפים צעירים ורעננים. (אה, ויש גם את נינטנדו. כן. ובכן… כן.)
בחירות במשחקי וידאו הן סוג של חרב פיפיות. זה בבירור אחד היתרונות הגדולים שלהם על פני כל מדיום אמנותי אחר (אלא אם מחשיבים ספרי Choose Your Own Adventure), והתחושה של שליטה על מהלך האירועים יכולה להוסיף המון לחווייה ולמסר. חוץ מזה, לפעמים הן מספקות אחלה הזדמנות להיות דביל ולעשות שטויות. הבעיה היא שגם למשחקי הוידאו הכי מתוחכמים בכל זאת אין שליט מבוך שיכול לאלתר ולהמציא עלילה תוך כדי. המשחק מתוכנן – ומתוכנת – מראש, וכל דבר דורש משאבים, וברוב המקרים אי אפשר באמת לתמוך בכל האפשרויות הסבירות – שלא לדבר על האפשרויות הבלתי-סבירות, שתמיד אפשר לסמוך על קהילת הגיימרים שיהיו לא מעט אנשים שיחשבו גם עליהן. ובמיוחד כשמנסים לספר סיפור ספציפי ולהעביר מסר מסוים, זה בדרך כלל דורש רמה מסוימת של שליטה מצד המספר על המצב שהשחקן נמצא בו ועל מה שהדמויות עושות. במיוחד כשהשחקן הוא דביל ועושה מלא שטויות.
כתוצאה מכל זה, הרבה משחקים נותנים בכל מיני סיטואציות אשליה של בחירה. כלומר, יש בחירה והמשחק נותן מגוון של אופציות, אבל שום דבר מזה לא הולך באמת להשפיע על הסיפור בדרך משמעותית. דוגמה קיצונית: אפשר להוציא את הבוגד להורג או לרחם עליו, אבל אם בוחרים באופציה השנייה אז אחת הדמויות המשניות מתעצבנת ויורה בבוגד בעצמה. (לא עד כדי כך קיצוני, אגב – דברים מאוד דומים לזה קורים לא אחת ב- The Walking Dead)
גם משחקים טובים עם הרבה החלטות חשובות ומשמעותיות עושים את זה לא מעט. במשחקים של BioWare, גם אלה שחזקים במיוחד בבחירות כמו Mass Effect, זה מאוד מורגש. ב- The Walking Dead, שזו בערך המכניקה היחידה שלו מבחינת גיימפליי, זה כאמור אפילו יותר בולט וקיצוני. ב- Spec Ops: The Line, שאני עדיין טוען שהוא אחד המשחקים עם הבחירות המוסריות הכי מוצלחות שראיתי אי פעם, אין שום דבר שמשפיע אפילו בקצת על מה שקורה מעבר לסצינה הנוכחית. אבל כשזה עשוי טוב לא שמים לב לזה, ופה נכנסת לעניין האשליה. מעצבים טובים יכולים להסוות את חוסר הבחירה ולתת לשחקן הרגשה של שליטה, למרות שבמציאות הוא לא משפיע על מהלך המשחק יותר מאשר, למשל, החתול שלו. המשך »
אם איכשהו הצלחתם להימנע מלקבל את הרושם הזה עד עכשיו, זו ההזדמנות שלי להכריז את זה רשמית: אני אוהב משחקים עם עלילה טובה. זה לא שאני לא מסוגל ליהנות אחרת – בדיוק דיברתי בגיימפוד על Super Hexagon, שיש לו פחות עלילה מאשר שחמט – אבל באופן כללי אני מאוד מעריך נרטיב מוצלח ושמח כשיש כזה במשחק שאני משחק בו. וזה נחמד במיוחד כשהעלילה משתלבת יפה עם הגיימפליי ואפשר ממש להרגיש את האינטראקטיביות ואת התחושה שזה באמת לא היה עובד באף מדיום אחר, כמו שעבר מצוין ב-Journey למשל.
The Walking Dead של TellTale הוא לא משחק עם עלילה טובה. הוא פשוט סיפור אינטראקטיבי. עם עלילה טובה. אולי שמעתם שזה בכלל משחק point-and-click, או שזה “משחק זומבים”, אבל למעשה המשחק שהכי קרוב אליו מבחינת סגנון הוא כנראה Heavy Rain. מעבר לפרק הראשון, שבו מאוד מורגש שהשורשים של TellTale הם בז’אנר ה-P&C, זה פשוט סרט אינטראקטיבי בצורה כמעט הכי טהורה שאפשר. האם זה דבר טוב? הו, כן.
אין דבר שמכעיס אותי יותר מאשר לאבד את השמירות במשחק בגלל באג מפגר. בעצם יש: לאבד את השמירות במשחק שבו אי אפשר להעביר את קטעי הקישור. אין ספק ש-The Walking Dead הוא משחק מצוין, אך מישהו ב-Telltale ממש פישל עם גרסת ה-PC, שנוטה למחוק את השמירות שלכם כשהמשחק קורס בגלל סיבה כלשהי. במקרה שלי – ניסיתי לשחק עם שלט ה-Xbox, המשחק לא אהב את זה (‘אנחנו לא תומכים רשמית ב-Windows 8’ גורסים ב-Telltale, וגרמו לי להעלות השערות שונות על פרנסתה של אימא שלהם) והחליט אף להעניש אותי ולמחוק את כל ההתקדמות שלי עד אותה נקודה.
למרבה המזל הייתי רק בפרק הראשון של המשחק כשזה קרה, אך שחקנים רבים איבדו את כל ההתקדמות שלהם לאחר שעות רבות של משחק. אז בתור טיפ לקוראים, אם אתם משחקים ב-The Walking Dead, בצעו את הצעדים הבאים כדי לשחק ללא פחד.
איכשהו יצא שכבר כמה חודשים בקושי היו חדשות מעניינות. הכרזות קטנות פה ושם, אבל שום דבר גדול באמת, או לפחות לא ריכוז רציני של דברים שאשכרה אפשר לדבר עליהם. כאילו כל הבכירים בתעשייה התאחדו והחליטו: “אוקיי, עוד מעט יש כריסמס, עכשיו זה ה-זמן… לא לעשות כלום!”. זה אפילו הפריע לנו קצת בפודקאסט, כי בכל זאת, כמה כבר אפשר לקשקש על משחקים ששיחקנו בהם? (המווון.)
אבל שבוע שעבר הייתה תערוכת CES בלאס ווגאס, שבה כל חברות הטכנולוגיה הגדולות מציגות פלאי חומרה חדשים כמו טלויזיות OLED תלת-מימד קמורות, מסכי e-ink גמישים, או ראוטר אלחוטי בגודל של אצבע. וכמובן שגם דברים שקשורים למשחקים צצים פה ושם. אז החלטנו, בפרק של “גיימפוד” שהקלטנו היום, לקצר יחסית בבירבורים על משחקים ולהקדיש זמן לכל ההרכזות המעניינות מהשבוע האחרון.
נחשו איך זה עבד.
לא הספיק לכם לקבל את סיכום השנה שלנו בטקסט? תקבלו אותו באודיו! וגם, אתם יודעים, עוד כמה דברים שלא דיברנו עליהם בסיכום בטקסט.
[audio:https://www.gamepad.co.il/Gamepod/Gamepod058-4.1.2013.mp3|titles=Gamepod Episode 58]שנת 2012 הייתה עמוסה מבחינתי בחוויות שונות ומשונות, גם מעולם הגיימינג וגם בעולם "האמיתי". בין היתר, הבשילו סוף סוף כמה משחקים שחיכיתי להם הרבה זמן, גם אם לא היה לי הרבה מאוד זמן לשחק בהם. אמנם אין ספק שהאירוע הכי משמעותי מבחינתי בשנת 2012 היה מעבר ללונדון, אבל היו גם כמה אירועים חשובים עבורי גם בתחום המשחקים. על חלקם לא אדבר כי כבר הזכירו אותם בהרחבה; כמו שהזכיר עידן את XCOM, שהיה המשחק הראשון מזה שנים רבות ששיחקתי בו פעמיים ברצף מהתחלה ועד הסוף ו-FTL, אחד ממשחקי האינדי היחידים שבאמת הצליח לתפוס אותי ליותר מכמה שעות בודדות.
טוב, אבל לגופו של עניין. מה שלושת האירועים המשמעותיים ביותר מבחינתי?