לפני קצת יותר משבועיים, סיפרתי כאן שהתחלתי לשחק ב- Darwinia – המשחק של החבר'ה העצמאיים והמוכשרים מ- Introversion. סיפרתי גם שההתחלה לא היתה מסעירה במיוחד. ממש קצת אחר כך סיפרתי איך למרות ההתחלה הבעייתית, המשכתי לשחק ב- Darwinia – גם בזמנים שבהם באמת היה עדיף אם הייתי עושה משהו אחר.

ובכן, לא רק את הביקורת על Civilization IV: Beyond the Sword סיימתי בשבוע שעבר. גם את Darwinia הצלחתי לסיים – ומדובר במשחק נהדר.

אחרי תקופה ארוכה שבה כמעט ולא כתבתי ביקורות על משחקים, אני לא יכול באמת להסתפק במשפט הזה – אז אני אסביר, למי שהצליח לפספס את סיפור הרקע שלו, שבתחילת Darwinia השחקן מתחבר לשרת שמכיל עולם וירטואלי, שפותח ע"י דוקטור אחד בשם ספולוודה. את העולם הזה מאכלסים יצורים שטוחים קטנים בשם Darwinians, שמצוידים ברצון חופשי והתפתחו בעצמם במשך כמה דורות בעולם הוירטואלי הזה. הבעיה היא שהשחקן (כלומר, אתם) מתחברים לשרת בדיוק ברגע מכריע בתולדותיה של Darwinia (ולא במובן הטוב של המילה). וירוס פלש לעולמם של ה- Darwinians. דוקטור ספולוודה צפה, מבועת, כיצד הוירוס השמיד דורות של מחקר בתוך דקות ספורות. היד שלו כבר היתה על כפתור ה- Reset, לטענתו – כשאתם התחברתם.

עכשיו אתם צריכים לעזור ל- Darwinians להלחם בוירוס. איך עושים את זה? ובכן, על פניו, Darwinia הוא משחק אסטרטגיה: אתם מייצרים יחידות, ומזיזים אותם על המסך. אבל בשום מצב לא תוכלו לייצר יותר מ- 5 יחידות, וביחידה ההתקפית הבסיסית של המשחק, ה- Squad, אתם שולטים באופן ישיר באמצעות כיוון הירי שלהם והפעלת הנשק המשני שלהם בזמן ובמקומות המתאימים.

התוצאה היא שקצת קשה להגדיר בדיוק את Darwinia – אבל זה לא מקור הקסם שלו. סגנון מקורי זה דבר אחד – אבל בסופו של דבר, המשחק צריך לעבוד ברמה הרבה יותר בסיסית מזה… ו- Darwinia מצליח בגדול. יש ב- Darwinians האלה משהו ממכר – ולפני שתשימו לב כבר תתחילו לשמור עליהם כמו אב שעוקב אחרי הילדים השובבים שלו בחרדה. חוץ מזה, גם אם המכניקה של המשחק משתנה מעט מאוד פעמים והגרפיקה, לכאורה, לא משאירה הרבה מקום ל"עיצוב שלבים" – עדיין לכל שלב ב- Darwinia יש תחושה שונה, בצורה מאוד חזקה. זה גורם לכם להרגיש שאתם אף פעם לא משחקים באותו שלב גנרי של משחק אסטרטגיה כלשהו – כל שלב במשחק הזה הוא יצירת אומנות בפני עצמה.

ובכל זאת, יש כמה בעיות ל- Darwinia. קודם כל, ההתחלה שלו לא מאוד ידידותית, כפי שכל מי שקרא את פוסט התלונה המקורי שלי על המשחק כבר אמור לדעת. חוץ מזה, מערכת ה"מחוות" (שמאפשרת לכם לאמן חיילים ולחמש אותם באמצעות ציור צורות על המסך) היא אולי רעיון שלא מיושם לעתים קרובות במשחקי מחשב – אבל בשעת קרב מהיר, היא פשוט מעצבנת – ויותר מפריעה מאשר מהנה.

אבל עזבו את הפרטים האלה. במחיר שבו Darwinia נמכר ב- Steam היום, זה יהיה פשע לא לקנות אותו. אז אם עוד לא שיחקתם בו – קדימה, לכו על זה.

רוצים לנסות להכנס לגרסת הבטא של Hellgate: London? תנסו כאן.

ובלי שום קשר – בקרוב: פוסט ארוך ומשתפך על Darwinia. נקווה שיהיה לי זמן כבר היום.

"בימים אלה, ימים של סליחות וכפרות, אני חושב כי מן הראוי הוא שסיד מאייר, האדם שחתום על כל משחקי Civilization שיצאו מאז תחילת שנות התשעים, יתנצל בפניי על מספר השעות שהקרבתי מחיי לטובת הסדרה הזו. שעות חרישה למבחנים באוניברסיטה, יציאות מהבית לפגישה עם חברים או סתם שעות שינה יקרות – כל אלה הוקרבו לטובת עוד כמה תורות בעולם הצבעוני והאלים של סדרת Civilization."

טוב, אז לא התחלתי את הביקורת על חבילת ההרחבה השנייה של Civilization IV בצורה מקורית מדי. אבל מה לעשות – אי אפשר לדבר על Civilization IV בלי לדבר על אלמנט ההתמכרות הכה-יסודי שמאפיין את הסדרה כולה.

חבילת ההרחבה הזו היתה מוצלחת, אני מוכרח להודות. ובכל זאת, אני שונא לכתוב ביקורות על חבילות הרחבה של Civilization. בדרך כלל, חבילות הרחבה דוחפות לך את התוכן החדש שלהן בפרצוף – במשחקי אסטרטגיה בזמן-אמת, קל להכנס מיד למסכים המיוחדים לחבילת ההרחבה, ואלה גם טורחים להציג ברוב הוד והדר את היחידות החדשות. ב- Civilization IV, לעומת זאת, אני חייב לעבוד קשה יותר בשביל למצוא את התוכן הנוסף. בדרך כלל צריך לשחק משחק שלם ב- Civilization, מההתחלה ועד הסוף, רק בשביל להצביע על כמה מהשינויים שנעשו בדרך. הבעיה? משחק שלם ב- Civilization עלול לקחת לי עשרות שעות מהחיים. מה שמכריח אותי לשחק סדרה של משחקים קצרים, בעולמות קטנים ועם מעט תורות – וגורם לי להנות מהמשחק הרבה פחות. כל העסק הופך למשחק מעצבן שבו אני מנסה לאתר את כל השינויים בחבילת ההרחבה בכמה שפחות זמן.

איזה מזל שזה נגמר. אם להתייחס לצורה שבה Civilization III טיפל בנושא – שתי חבילות הרחבה זה די והותר. עכשיו כל מה שצריך זה רק להוציא את חבילת ה- Gold שכוללת את המשחק עם כל חבילות ההרחבה שלו ביחד, וללכת הביתה.

אוקיי. האיומים שלי התממשו. זהו הפוסט הראשון שנכתב עם המקלדת החדשה שלי – ה- Microsoft Natural Ergonomic Keyboard 4000.

מן הסתם, יעבור קצת יותר זמן לפני שאני אוכל לכתוב ביקורת מפורטת על המקלדת הזו. בינתיים, הרשמים הראשוניים מתחלקים ביני ("שיו, איזו מגניב היא נראית!" ) ובין אבא שלי ("מה זה הדבר הזה ואיך אני אמור לכתוב איתו?!").

אבל אם נהיה קצת יותר קונקרטיים – המקלדת החדשה היא באמת דבר נפלא. אני לא בטוח אם אני הולך לנסות להתרגל לשיפוע-ההפוך שלה – החלק שלה שקרוב אלי הוא גבוה מספיק בשביל לגרום לי להרגיש מתח ביד שמאל שלי, ויכול שאני אוותר ואשתמש בה בצורה שטוחה ונורמלית במקום לקוות שהמתח יעלם ברגע שהיד שלי תתרגל למקלדת. אבל חוץ מהפרט הזה…

טוב, האמת היא שגם אם מתעלמים מהפרט הזה, יש כמה דברים שמעצבנים במקלדת הזאת. אלה דברים קטנים, ובכל זאת, ראוי שאני אציין אותם.

1. השטות עם כפתורי ה- F1-12: אני לא מבין למה לעזאזל מיקרוסופט, כמו גם יותר מדי יצרני מקלדות אחרות, חושבים שזה הגיוני שכפתורי ה- F1-12 יהיו פחות שימושיים מכפתורי ה- Function המיוחדים שהם מקצים (כמו Undo, Close, Reply וכו'). לשמחתי, יש כפתור של F-Lock שנועל את המקשים האלה במצב הרצוי עלי, והסטטוס הרצוי עלי לא מתאפס בכל פעם שאני עושה Restart למחשב – אבל עדיין זה מרגיז.

2. יש במקלדת כפתור Zoom: סוג של גלגלת למקלדת. טריק חמוד, רק שחבל שבשום תוכנה (מלבד Explorer 7, ממנו אני מתרחק כמו מאש) הוא לא באמת עושה Zoom, אלא סתם גלילה סטנדרטית. עוד יותר חבל שהגלילה שהוא עושה בתוכנות האחרות היא גלילה "הפוכה". כלומר, כשאני מסיט את כפתור ה- Zoom למעלה, הגלילה של הדף היא למטה, ולהיפך. אין בשום מקום בתוכנת ההגדרות של המקלדת אפשרות לשנות את זה.

3. כשאני שולף את הרגליות האחוריות של המקלדת, הצד הימני של המקלדת מאבד את האחיזה שלו עם השולחן, ומתחיל להתנדנד בזמן שאני מקליד. זה מעצבן. אם אתם רוצים להקליד בשיפוע "שטוח", הדרך היחידה שלכם לעשות את זה נורמלי היא לפרק את החלק הקדמי של המקלדת (זה שיוצר "שיפוע הפוך" רוב הזמן) ואז להניח את כולה על השולחן בצורה שטוחה לחלוטין. אם אתם רוצים להקליד עם שיפוע "רגיל" (כלומר, שהחלק של המקלדת שרחוק מכם הוא גם גבוה יותר) – אין לכם ברירה אלא לסמוך על האחיזה המפוקפקת של המקלדת במצב כזה.

4. בכלל, אם כבר דיברנו על הרכיב הקדמי של המקלדת, שיוצר "שיפוע הפוך" – המקלדת הזאת היא לא מאוד User-friendly. בשום מקום באריזה לא היו הוראות בסיסיות על איך אפשר לפרק אותו. לא שזה קשה מדי להבנה, אבל כשהחוברת היחידה בתוך הקופסה מכילה את המשפט "The help is on the CD", כדאי מאוד שתהיה עזרה נורמלית על ה- CD.

רצף התלונות כאן עלול לתת תמונה קצת שלילית, אבל האמת היא שאף על פי שמדובר בנקודות שרצוי שכל מי שקונה את המקלדת יזכור – אלה תלונות קטנות. מלבד המתח המעצבן ביד שמאל שלי בעקבות ההתרגלות למקלדת החדשה ולשיפוע ההפוך המוזר (שאני מתכוון לתת לו יומיים לעבור, לפני שאני מחליט להוריד את המקלדת לשיפוע נורמלי) – אני לא יכול לחשוב על שום דבר שבאמת הופך את הקנייה שלה ללא-כדאית. כאילו, בהנחה שאתם אוהבים מקלדות ארגונומיות מוזרות.

עוד פוסטים בנושא יגיעו אחרי שאני אנסה אותה במשחקים. צפו לעדכונים.

הימים האחרונים משכו את תשומת הלב שלי בחזרה ל- Half Life 2, וכל מה שקשור אליו (Steam, הקופסה הכתומה, Peggle…). מה שגרם לי למצוא את המוד המגניב הבא, שנמצא בפיתוח בימים אלה עבור Half-Life 2. הוא נקרא Brick-Life, והוא אמור לעשות ל- Half-Life 2 את מה ש- Lego Star Wars עשה… אה… ל- Star Wars.

תרגישו חופשי להציץ בתמונות וב- Concept Art של המוד. הקדישו תשומת לב מיוחד ל- Dog, בעמוד 3. זה נראה די מגניב.

חלקכם בוודאי הצליח לשים לב כי Valve עדכנה לאחרונה את Steam, והוסיפה לו את שירות ה- Steam Community המדובר. ובכן, אני כבר שם, אם למישהו בא לחפש אותי. אבל מה שיותר מעניין הוא שפתחתי קבוצה בשם "World according to Intel", שאני אשמח אם היא תארח את כל גולשי הבלוג.

עדיין לא ברור לי מה אני אעשה איתה – זה יהיה תלוי, מן הסתם, בעיקר בכמות האנשים שירשמו אליה. אבל גם אם אתם לא מתכוונים להשתתף באף משחק מרובה-משתתפים כזה או אחר, יהיה נחמד לראות קצת מי האנשים שקוראים כאן את הבלוג. בהנחה שיש להם Steam.

אז יאללה, תצטרפו. זה לא עולה כסף.

דרך Rock, Paper, Shotgun, והקישור שלהם לטריילר הנפלא ל- World of Goo, הגעתי למשחק הכיפי Tower of Goo.

אין לבלבל את המשחק הזה, כמובן, עם Goo. שהוא משחק אחר לגמרי.

מישהו צריך להגיד ליוצרי המשחקים העצמאיים האלה שזה באמת נפלא, מה שהם עושים, אבל הם פשוט צריכים להיות קצת יותר מקוריים בקטע של שמות.

זהו. הגיע הרגע. הקופסה הכתומה זמינה להזמנה מוקדמת.

אני עדיין קצת כועס על הטריק המלוכלך של Valve. בתור מישהו שלחוץ על Half Life 2: Episode Two ו- Portal, וכבר קנה בעבר את Half Life 2 ואת Episode One, ממש לא רציתי שיכריחו אותי לקנות את כל ארבעת המשחקים ביחד. הייתי אפילו יותר שמח לנפנף את Team Fortress 2. הטריילרים שלו באמת נראים נהדר, ויש לי אמון מלא ביכולת של Valve להפוך את המשחק הזה, שכמעט הפך ל- Vaporware, לחווית משחק מרובה-משתתפים מוצלחת במיוחד. אבל אני, מה לעשות, לא פעיל גדול במשחקים מרובי-משתתפים. אני בטוח שגם Team Fortress 2 לא יהיה שונה – ואני אשחק בו שבוע, מקסימום שבועיים, לפני שאני אנטוש אותו לחלוטין.

הכעס שלי רק החריף לאור מחירי המשחקים בחבילה. גם אם אני ארצה להצמד לשני המשחקים שמעניינים אותי, אני עדיין אשלם 50 דולר – יותר מהמחיר של כל המשחקים ביחד. אבל למרות כל העצבים, עדיין הזמנתי את החבילה הזאת. וב- 10 באוקטובר, כל התלונות שלי יתמוססו בשעה שאני אשב מחוייך ומזיל-ריר מול המסך, חושב לעצמי "המם… Episode Two".

מה שכן, כבר עכשיו Valve עשתה מאמצים מכובדים כדי להחזיר את החיוך לפנים שלי. המאמץ הראשון, והמעניין פחות, נעשה בדמות גרסת הבטא של Team Fortress 2. האנשים שמזמינים מראש את הקופסה הכתומה, מסתבר, יוכלו לשחק בגרסת הבטא כבר החל מה- 17 בספטמבר – כמעט חודש לפני שהמשחק יוצא לחנויות.

אבל המאמץ המעניין יותר ש- Valve עשתה מגיע מכיוון לא-צפוי: Peggle. גיימרים שיזמינו את הקופסה הכתומה יזכו לשחק ב- Peggle Extreme: גרסה מצומצמת (של עשרה שלבים, וכוח מיוחד אחד בלבד) של Peggle, המעוצבת ברוחם של משחקי הקופסה הכתומה. מפגן מרשים של חוש הומור ומיומנות שיווקית. כיף.